אנחנו היום חיים בעידן של חלומות, שאיפות ואולי אפילו אשליות.
כולם רוצים לכבוש את העולם... כולם רוצים להיות הכי הכי.
בקריירה כבר לא הולכים לעבוד וחוזרים בשעה סבירה כדי לבלות זמן איכות עם הילדים ועם בן הזוג אלא עובדים עד שעות מטורפות...
מי מרוויח מזה? המעסיקים שנהנים לפתח תקוות אצל העובדים שאם ישקיעו מעל ומעבר יתוגמלו. היו תקופות שאכן עובדים תוגמלו, ויש מקומות שעדיין זה כך, אבל ברוב המקרים התסכול המצטבר בקרב העובדים הוא עצום, השחיקה... גם אם יש תגמול כספי...
מי עוד מרוויח מזה? כל המטפלים/ המאמנים ועוד, כי במירוץ העכברים הזה אנחנו פוגעים לעצמנו בבריאות, בנפש, (כמה שלא נשקיע הרי תמיד אפשר יותר...)
מי מפסיד מזה? בעיקר הילדים שלנו, שלא באשמתם לא מקבלים מספיק אמא אבא... ותופתעו לשמוע אבל לספק את הצרכים האמיתיים של הילדים (אהבה ותשומת לב) לא עולה הרבה כסף... אבל כשאנחנו מונעים מרגשות אשם - זה כבר סיפור יקר...
מי עוד מפסיד מזה? בעיקר אנחנו... אין מה לעשות, ברוב המקרים זה לא כל כך קל לכבוש את העולם ולהיות הכי הכי... המחיר שמשלמים בבריאות וביחסים עם המשפחה והקרובים לנו הוא מאד גבוה...
חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: איזהו עשיר - השמח בחלקו. כמה פשוט ככה לא מובן מאליו...
בסרט ״הטעות הגדולה״ אומר הסבא לאבא - רציתי להתעשר ולעזור להוריי שהיו עניים מרודים וגם לא נכחו בחיים שלנו, אבל הם נפטרו כשלי עוד לא היה גרוש... היום אני מברך על כך שקודם כל הייתי שם בשביל הילדים שלי. זאת ההצלחה שלי בחיים.
אני חושבת שכולנו מסונוורים מהצלחות של אחרים, מהדשא הירוק שלהם, כשברוב המקרים לא כל הנוצץ זהב הוא, המחיר שאותם מצליחנים משלמים הוא מאד גבוה בתחומים אחרים בחיים שיתכן ובעיניי למשל דווקא התחומים האחרים בחיים שווים מאד ואולי יותר מכל ״ההצלחה״ שמשודרת כלפי חוץ.
החוכמה של להיות מאושר בחלקך, להעריך כל יום את מה שיש, להיות מסוגל לתת לחברים שלך ולמשפחה שלך מתשומת הלב שלך ( משאב יקר לכל הדעות) היא לא מובנת מאליה ...
כולם רוצים לכבוש את העולם... כולם רוצים להיות הכי הכי.
בקריירה כבר לא הולכים לעבוד וחוזרים בשעה סבירה כדי לבלות זמן איכות עם הילדים ועם בן הזוג אלא עובדים עד שעות מטורפות...
מי מרוויח מזה? המעסיקים שנהנים לפתח תקוות אצל העובדים שאם ישקיעו מעל ומעבר יתוגמלו. היו תקופות שאכן עובדים תוגמלו, ויש מקומות שעדיין זה כך, אבל ברוב המקרים התסכול המצטבר בקרב העובדים הוא עצום, השחיקה... גם אם יש תגמול כספי...
מי עוד מרוויח מזה? כל המטפלים/ המאמנים ועוד, כי במירוץ העכברים הזה אנחנו פוגעים לעצמנו בבריאות, בנפש, (כמה שלא נשקיע הרי תמיד אפשר יותר...)
מי מפסיד מזה? בעיקר הילדים שלנו, שלא באשמתם לא מקבלים מספיק אמא אבא... ותופתעו לשמוע אבל לספק את הצרכים האמיתיים של הילדים (אהבה ותשומת לב) לא עולה הרבה כסף... אבל כשאנחנו מונעים מרגשות אשם - זה כבר סיפור יקר...
מי עוד מפסיד מזה? בעיקר אנחנו... אין מה לעשות, ברוב המקרים זה לא כל כך קל לכבוש את העולם ולהיות הכי הכי... המחיר שמשלמים בבריאות וביחסים עם המשפחה והקרובים לנו הוא מאד גבוה...
חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: איזהו עשיר - השמח בחלקו. כמה פשוט ככה לא מובן מאליו...
בסרט ״הטעות הגדולה״ אומר הסבא לאבא - רציתי להתעשר ולעזור להוריי שהיו עניים מרודים וגם לא נכחו בחיים שלנו, אבל הם נפטרו כשלי עוד לא היה גרוש... היום אני מברך על כך שקודם כל הייתי שם בשביל הילדים שלי. זאת ההצלחה שלי בחיים.
אני חושבת שכולנו מסונוורים מהצלחות של אחרים, מהדשא הירוק שלהם, כשברוב המקרים לא כל הנוצץ זהב הוא, המחיר שאותם מצליחנים משלמים הוא מאד גבוה בתחומים אחרים בחיים שיתכן ובעיניי למשל דווקא התחומים האחרים בחיים שווים מאד ואולי יותר מכל ״ההצלחה״ שמשודרת כלפי חוץ.
החוכמה של להיות מאושר בחלקך, להעריך כל יום את מה שיש, להיות מסוגל לתת לחברים שלך ולמשפחה שלך מתשומת הלב שלך ( משאב יקר לכל הדעות) היא לא מובנת מאליה ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה