היום שומעים בכל מקום: תחשוב חיובי.
"חייך, הכל לטובה"
"תחשוב טוב יהיה טוב".
האם באמת זה כל כך פשוט? אם אני אחשוב טוב יהיה טוב? ומה זה אומר לחשוב טוב? האם זה להתעלם מהקשיים והדברים השליליים? האם זה להשתיק ביקורת כאשר היא מתעוררת? האם זה להסתובב עם חיוך מרוח על הפרצוף כאילו רק לפני רגע עישנתי משהו...?
במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" מתאריך ה-7.7.10 כותבת טלי זלמנוביץ' בכתבה "תמחקו את החיוך", שהפסיכולוגיה החיובית סוחפת את אמריקה. טלי זלמנוביץ' מצטטת מספרו של אריק וילסון "נגד האושר" : "המחיר של האופטימיות המעושה חורג הרבה מעבר לגבולות הפרט. יש לו השפעה מכרעת על צביונה של ארה"ב כמעצמה". עוד הוא טוען שהאידיאולוגיה החיובית הרדימה את אזרחי ארה"ב ופגעה ביכולת הביקורתיות שלהם. טלי זלמנוביץ' מצטטת גם את העיתונאית ברברה ארנרייך, לפיה הפסיכולוגיה החיובית מטילה, למעשה, את כל האחריות למצבו של האדם על כתפיו. אם רק יידע להביט נכון אל המציאות ולחייך, כמובן, הוא יגלה את האור, כולל חולי סרטן, שאם לא החלימו, כנראה זה בגלל שלא חשבו חיובי. ארנרייך מרחיקה לכת וטוענת שהדרישה להיות חיובי כדי לגעת באושר היא, למעשה, זו שהובילה למשבר הכלכלי האחרון בארה"ב. היום, העובד האידיאלי אמור להיות שמח, נמרץ, חיובי ולהימנע מעימותים ושאלות. מי שנתפס כשלילי, מפוטר. למשל, ראש חטיבת הנדל"ן בחברת ההשקעות "ליהמן ברדרס" התריע בשנת 2006 בפני מנכ"ל החברה מפני קיומה של בועת נדל"ן העלולה להתפוצץ בכל רגע ולכן פוטר. שנתיים לאחר מכן סבלה החברה מגירעון של 60 מיליארד דולר כתוצאה מהשקעות כושלות בעסקאות נדל"ן ונזקקה לסיוע מסיבי של הממשל האמריקאי.
ומה אני חושבת? אני חושבת שחשיבה חיובית היא דבר עמוק, שדורש עבודה רבה וכנות. אם מתייחסים אליה באופן שטחי כמו "חייך, הכל לטובה", אז יש אמת בכתבתה של טלי זלמנוביץ', והתוצאה האמיתית היא "חייך, אכלת אותה...".
אז מה היא חשיבה חיובית עמוקה ואמיתית, לדעתי?
כל סיטואציה וכל מצב טומן בחובו מכלול של מרכיבים. חלקם חיוביים וחלקם שליליים. כשצלם מצלם נוף, כל הנוף פרוש לפניו. הוא בוחר על מה למקד את הפוקוס של המצלמה שלו. בד"כ יבחר את המקום היפה יותר. צלם מקצועי יחפש את הזוית האומנותית יותר, וצלם חדשות יחפש את הזוית השלילית ביותר... כאשר אנחנו מצלמים את המשפחה בטיולים ובחגים מבקשים מכולם להגיד "צ'יז" ולחייך. אפילו אם אחד הילדים בכה לפני דקה וחצי או שני אחים רבו ביניהם... כן, אנחנו רוצים להסתכל באלבום התמונות בעוד שנתיים ולזכור כמה נהנינו בטיול/חג/יום הולדת. אז נכון שרוב הימים הם אפורים ובהם אנחנו לא מצלמים.
זו תמציתה של החשיבה החיובית בעיניי. התמונה/המציאות/הסיטואציה היא מורכבת. אנחנו בוחרים לאן למקד את הפוקוס של תשומת הלב שלנו. חשיבה חיובית אמיתית רואה את כל התמונה/המציאות. ואם הסיטואציה באמת קשה, אז כאן צריך ממש להתאמץ ולמצוא את החלקים בסיטואציה שהם חיוביים. אבל מי שמתאמץ ועושה עבודה יכול תמיד למצוא גם את הדברים הטובים בסיטואציות הקשות.
בעדויות של יוצאי שואה ניכר תמיד המאמץ שהם עשו כדי לראות גם את הנקודות החיוביות בתוך התופת היומיומית. אין ספק שזה נתן להם כוח לשרוד את המלחמה שארכה יותר מחמש שנים. ניצול שואה אחד סיפר שאבא שלו השיג תפילין במחנה הריכוז, והיה מעיר אותו כל בוקר לפני כולם והיה מכריח אותו להניח תפילין ולהתפלל: "הודו לה' כי טוב". וקשה, קשה, בתוך מחנה ריכוז כמו אושוויץ לעשות את הפעולה הזאת. אבל אם חושבים על זה באופן עמוק יותר, הרי שאותו ילד זכה לקום באותו בוקר ולהתפלל עם אבא שלו. רבים מחבריו וממשפחתו לא זכו אפילו לראות את אור היום, בטח לא ליד אביהם.
אם שכולה דתייה שהיו לה 7 ילדים ושכלה את אחד מילדיה באסון המסוקים סיפרה כמה קשה היה לה באחד מימי השישי להתפלל ולהודות לה' על מה שיש לה. לקח לה חצי שעה. היא פשוט לא הצליחה. כרגע שכלה את אחד מבניה. אחרי חצי שעה הרימה את עיניה וראתה את ששת ילדיה הנותרים. ואז, הצליחה להגיד את התפילה. הרוח היהודית משמרת את הצורך למצוא את החיובי. להודות לה' על הדברים שיש, על הדברים הפשוטים - על הלחם, על היין... לא לקחת את הדברים האלה כמובן מאליו. להודות לה' על שהקצנו בבוקר... והרי זהו אחד מהעקרונות העיקריים של הפסיכולוגיה החיובית. החילונים זנחו את הרוח היהודית הזו, באיזשהוא מקום.
מנקודת מבט של אמא חדשה, כאשר התינוק בוכה, לפעמים ללא סיבה, בין החתלה להנקה, אנחנו רצות לצלם ולתעד את החיוך הראשון, הצחוק הראשון, הפעם הראשונה שאכל לבד מעדן חלב וכל הפנים שלו נמרחו... ואנחנו עושות זאת באופן טבעי כדי שיהיה לנו כח להתמודד עם שאר הרגעים האפורים והמתישים.
ועכשיו לדוגמא שצטטה טלי זלמנוביץ' מתוך ספרה של ארנרייך בקשר לעובד ב"ליהמן ברדרס" שהתריע על בועת הנדל"ן ולכן פוטר. העובד פוטר לא בגלל שלא נקט בחשיבה חיובית אלא בגלל האגו של הבוסים שלו. האגו הוא האנטי-תזה של החשיבה החיובית. אילו הבוסים שלו היו בעלי גישה של חשיבה חיובית הם היו צריכים לחייך אליו באמת. לקבל את הביקורת שלו באופן חיובי ולתקן את הדרוש תיקון, ואז התוצאה היתה באמת טובה. ולגבי העובד - הוא פוטר, שלכאורה התוצאה לגביו היתה שלילית, אבל אם נאמץ את הגישה החיובית, הרי שהוא פוטר ב-2006 וקיבל בוודאי פיצויים נכבדים כמו כל עובד בכיר שמפוטר. לעומתו כל העובדים האחרים שנשארו מצאו את עצמם ב-2008 ללא עבודה וללא פיצויים... אז איזו תוצאה טובה יותר?
אשמח לדעת מה דעתכם?
"חייך, הכל לטובה"
"תחשוב טוב יהיה טוב".
האם באמת זה כל כך פשוט? אם אני אחשוב טוב יהיה טוב? ומה זה אומר לחשוב טוב? האם זה להתעלם מהקשיים והדברים השליליים? האם זה להשתיק ביקורת כאשר היא מתעוררת? האם זה להסתובב עם חיוך מרוח על הפרצוף כאילו רק לפני רגע עישנתי משהו...?
במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" מתאריך ה-7.7.10 כותבת טלי זלמנוביץ' בכתבה "תמחקו את החיוך", שהפסיכולוגיה החיובית סוחפת את אמריקה. טלי זלמנוביץ' מצטטת מספרו של אריק וילסון "נגד האושר" : "המחיר של האופטימיות המעושה חורג הרבה מעבר לגבולות הפרט. יש לו השפעה מכרעת על צביונה של ארה"ב כמעצמה". עוד הוא טוען שהאידיאולוגיה החיובית הרדימה את אזרחי ארה"ב ופגעה ביכולת הביקורתיות שלהם. טלי זלמנוביץ' מצטטת גם את העיתונאית ברברה ארנרייך, לפיה הפסיכולוגיה החיובית מטילה, למעשה, את כל האחריות למצבו של האדם על כתפיו. אם רק יידע להביט נכון אל המציאות ולחייך, כמובן, הוא יגלה את האור, כולל חולי סרטן, שאם לא החלימו, כנראה זה בגלל שלא חשבו חיובי. ארנרייך מרחיקה לכת וטוענת שהדרישה להיות חיובי כדי לגעת באושר היא, למעשה, זו שהובילה למשבר הכלכלי האחרון בארה"ב. היום, העובד האידיאלי אמור להיות שמח, נמרץ, חיובי ולהימנע מעימותים ושאלות. מי שנתפס כשלילי, מפוטר. למשל, ראש חטיבת הנדל"ן בחברת ההשקעות "ליהמן ברדרס" התריע בשנת 2006 בפני מנכ"ל החברה מפני קיומה של בועת נדל"ן העלולה להתפוצץ בכל רגע ולכן פוטר. שנתיים לאחר מכן סבלה החברה מגירעון של 60 מיליארד דולר כתוצאה מהשקעות כושלות בעסקאות נדל"ן ונזקקה לסיוע מסיבי של הממשל האמריקאי.
ומה אני חושבת? אני חושבת שחשיבה חיובית היא דבר עמוק, שדורש עבודה רבה וכנות. אם מתייחסים אליה באופן שטחי כמו "חייך, הכל לטובה", אז יש אמת בכתבתה של טלי זלמנוביץ', והתוצאה האמיתית היא "חייך, אכלת אותה...".
אז מה היא חשיבה חיובית עמוקה ואמיתית, לדעתי?
כל סיטואציה וכל מצב טומן בחובו מכלול של מרכיבים. חלקם חיוביים וחלקם שליליים. כשצלם מצלם נוף, כל הנוף פרוש לפניו. הוא בוחר על מה למקד את הפוקוס של המצלמה שלו. בד"כ יבחר את המקום היפה יותר. צלם מקצועי יחפש את הזוית האומנותית יותר, וצלם חדשות יחפש את הזוית השלילית ביותר... כאשר אנחנו מצלמים את המשפחה בטיולים ובחגים מבקשים מכולם להגיד "צ'יז" ולחייך. אפילו אם אחד הילדים בכה לפני דקה וחצי או שני אחים רבו ביניהם... כן, אנחנו רוצים להסתכל באלבום התמונות בעוד שנתיים ולזכור כמה נהנינו בטיול/חג/יום הולדת. אז נכון שרוב הימים הם אפורים ובהם אנחנו לא מצלמים.
זו תמציתה של החשיבה החיובית בעיניי. התמונה/המציאות/הסיטואציה היא מורכבת. אנחנו בוחרים לאן למקד את הפוקוס של תשומת הלב שלנו. חשיבה חיובית אמיתית רואה את כל התמונה/המציאות. ואם הסיטואציה באמת קשה, אז כאן צריך ממש להתאמץ ולמצוא את החלקים בסיטואציה שהם חיוביים. אבל מי שמתאמץ ועושה עבודה יכול תמיד למצוא גם את הדברים הטובים בסיטואציות הקשות.
בעדויות של יוצאי שואה ניכר תמיד המאמץ שהם עשו כדי לראות גם את הנקודות החיוביות בתוך התופת היומיומית. אין ספק שזה נתן להם כוח לשרוד את המלחמה שארכה יותר מחמש שנים. ניצול שואה אחד סיפר שאבא שלו השיג תפילין במחנה הריכוז, והיה מעיר אותו כל בוקר לפני כולם והיה מכריח אותו להניח תפילין ולהתפלל: "הודו לה' כי טוב". וקשה, קשה, בתוך מחנה ריכוז כמו אושוויץ לעשות את הפעולה הזאת. אבל אם חושבים על זה באופן עמוק יותר, הרי שאותו ילד זכה לקום באותו בוקר ולהתפלל עם אבא שלו. רבים מחבריו וממשפחתו לא זכו אפילו לראות את אור היום, בטח לא ליד אביהם.
אם שכולה דתייה שהיו לה 7 ילדים ושכלה את אחד מילדיה באסון המסוקים סיפרה כמה קשה היה לה באחד מימי השישי להתפלל ולהודות לה' על מה שיש לה. לקח לה חצי שעה. היא פשוט לא הצליחה. כרגע שכלה את אחד מבניה. אחרי חצי שעה הרימה את עיניה וראתה את ששת ילדיה הנותרים. ואז, הצליחה להגיד את התפילה. הרוח היהודית משמרת את הצורך למצוא את החיובי. להודות לה' על הדברים שיש, על הדברים הפשוטים - על הלחם, על היין... לא לקחת את הדברים האלה כמובן מאליו. להודות לה' על שהקצנו בבוקר... והרי זהו אחד מהעקרונות העיקריים של הפסיכולוגיה החיובית. החילונים זנחו את הרוח היהודית הזו, באיזשהוא מקום.
מנקודת מבט של אמא חדשה, כאשר התינוק בוכה, לפעמים ללא סיבה, בין החתלה להנקה, אנחנו רצות לצלם ולתעד את החיוך הראשון, הצחוק הראשון, הפעם הראשונה שאכל לבד מעדן חלב וכל הפנים שלו נמרחו... ואנחנו עושות זאת באופן טבעי כדי שיהיה לנו כח להתמודד עם שאר הרגעים האפורים והמתישים.
ועכשיו לדוגמא שצטטה טלי זלמנוביץ' מתוך ספרה של ארנרייך בקשר לעובד ב"ליהמן ברדרס" שהתריע על בועת הנדל"ן ולכן פוטר. העובד פוטר לא בגלל שלא נקט בחשיבה חיובית אלא בגלל האגו של הבוסים שלו. האגו הוא האנטי-תזה של החשיבה החיובית. אילו הבוסים שלו היו בעלי גישה של חשיבה חיובית הם היו צריכים לחייך אליו באמת. לקבל את הביקורת שלו באופן חיובי ולתקן את הדרוש תיקון, ואז התוצאה היתה באמת טובה. ולגבי העובד - הוא פוטר, שלכאורה התוצאה לגביו היתה שלילית, אבל אם נאמץ את הגישה החיובית, הרי שהוא פוטר ב-2006 וקיבל בוודאי פיצויים נכבדים כמו כל עובד בכיר שמפוטר. לעומתו כל העובדים האחרים שנשארו מצאו את עצמם ב-2008 ללא עבודה וללא פיצויים... אז איזו תוצאה טובה יותר?
אשמח לדעת מה דעתכם?
