ביום שישי האחרון (10.2.12)צפיתי בחדשות, שם סופר מה עלה בגורלה של משפחת קרדשוב, לאחר שמחבל פרץ לתוך אירוע בת המצווה שלהם וירה לכל עבר. לפני האירוע היה מדובר במשפחה מצליחה כלכלית, האם הייתה מיבאת דברים לארץ וגם האב עבד ופרנס בכבוד. האירוע עצמו היה מושקע ביותר. הטראומה מהאירוע הייתה עצומה! למעשה, המשפחה התפרקה. ההורים לא הצליחו לחזור ולהתפרנס, האב שבר את ידיו כשהשתלט על המחבל באירוע, ומאז הוא נכה, והאם נשברה נפשית. הילדים עובדים קצת כדי לעזור בפרנסה. האב גר עם אמו שעוזרת לו גם כלכלית. פשוט משפחה שבורה. המשפחה טענה ובצדק שהמדינה לא עזרה להם מספיק.
ואז עלו בי מחשבות על סבא שלי ז"ל בשואה. שם חמישה אירועים כאלה היו רק לארוחת הבוקר. איך סבא שלי הצליח אחרי יותר מ-5 שנים בשואה להשתקם, להקים בית, משפחה, ילדים? סבא שלי היה למעשה חילוני אחרי המלחמה, אבל אני חושבת שהרוח היהודית הייתה תמיד טמונה בו.
חשיבה חיובית: כששאלו אותו איך היה במאידנק הוא סיפר שחייל נאצי החביא בשבילו פרוסת לחם במגירה (טוב, אי אפשר שלא לאהוב את סבא שלי ז"ל...). וכששאלו אותו על אושוויץ הוא אמר: "אה, באושוויץ כבר היה טוב". משפט מוזר ותמוהה. הוא הסביר: "באושוויץ קצת יותר חם ממאידנק, כי מאידנק יותר צפונית לאושוויץ, ובאושוויץ הייתה לי שמיכה... ". למצוא את הטוב בכל סיטואציה היא לפעמים משימה קשה ביותר...
והעיקר והעיקר לא לפחד כלל: כששאלו את סבא שלי האם פחד בשואה, הוא אמר שלא. גם תשובה תמוהה, ואז הוא הסביר:"תראה, כולם מסביבי מתו, ואני לא יותר טוב מהם, אז אם אני אמות, אני אמות. לא פחדתי למות, בגלל שאני לא יותר טוב מהאחרים."
סבא שלי ז"ל הגיע לשיבה טובה: בגיל 91 וחצי, גופו קרס תוך 4 ימים. הוא היה צלול ותפקד למעשה עד יומו האחרון.
כל העם היהודי שותף לרוח היהודית הזו: למעשה, אנחנו רואים שהעם היהודי כולו חדור ברוח היהודית הזו. אחרת, אחרי שואה כמו שעבר העם שלנו, היינו מצפים לראות קבוצת אנשים שבורה שלא יכולה להרים את עצמה, לשקם את עצמה ולעמוד מחדש על הרגליים (כמו משפחת קרדשוב, לדוגמא). ובאמת, בעולם משתאים עד היום איך העם היהודי עושה זאת, פעם אחר פעם, פרעות, פוגרומים, שואה, מלחמות רבות על הארץ הזו, ועדיין, אנחנו כאן.
ואז עלו בי מחשבות על סבא שלי ז"ל בשואה. שם חמישה אירועים כאלה היו רק לארוחת הבוקר. איך סבא שלי הצליח אחרי יותר מ-5 שנים בשואה להשתקם, להקים בית, משפחה, ילדים? סבא שלי היה למעשה חילוני אחרי המלחמה, אבל אני חושבת שהרוח היהודית הייתה תמיד טמונה בו.
חשיבה חיובית: כששאלו אותו איך היה במאידנק הוא סיפר שחייל נאצי החביא בשבילו פרוסת לחם במגירה (טוב, אי אפשר שלא לאהוב את סבא שלי ז"ל...). וכששאלו אותו על אושוויץ הוא אמר: "אה, באושוויץ כבר היה טוב". משפט מוזר ותמוהה. הוא הסביר: "באושוויץ קצת יותר חם ממאידנק, כי מאידנק יותר צפונית לאושוויץ, ובאושוויץ הייתה לי שמיכה... ". למצוא את הטוב בכל סיטואציה היא לפעמים משימה קשה ביותר...
והעיקר והעיקר לא לפחד כלל: כששאלו את סבא שלי האם פחד בשואה, הוא אמר שלא. גם תשובה תמוהה, ואז הוא הסביר:"תראה, כולם מסביבי מתו, ואני לא יותר טוב מהם, אז אם אני אמות, אני אמות. לא פחדתי למות, בגלל שאני לא יותר טוב מהאחרים."
סבא שלי ז"ל הגיע לשיבה טובה: בגיל 91 וחצי, גופו קרס תוך 4 ימים. הוא היה צלול ותפקד למעשה עד יומו האחרון.
כל העם היהודי שותף לרוח היהודית הזו: למעשה, אנחנו רואים שהעם היהודי כולו חדור ברוח היהודית הזו. אחרת, אחרי שואה כמו שעבר העם שלנו, היינו מצפים לראות קבוצת אנשים שבורה שלא יכולה להרים את עצמה, לשקם את עצמה ולעמוד מחדש על הרגליים (כמו משפחת קרדשוב, לדוגמא). ובאמת, בעולם משתאים עד היום איך העם היהודי עושה זאת, פעם אחר פעם, פרעות, פוגרומים, שואה, מלחמות רבות על הארץ הזו, ועדיין, אנחנו כאן.
