מוטלים בספק - נקודות למחשבה...

טוב, אז ראינו את הסרט מוטלים בספק בהקרנה טרום בכורה. לא התכוונו, במקרה. אבל מקרה מבורך, ואיך אומרים? אין מקריות בעולם...

מבחינת הסרט - אותנטי, משחק ובימוי מצויינים, מומלץ כמובן. אבל זה גם גרם לי לחשוב מעבר למעבר

1. דמות האב בחיי הילד - לפני מספר שבועות היה עוד פיגוע ירי בבי"ס בארה"ב. ואז נתקלתי במחקר שמצא שכל מפגעי הירי בארה"ב, 100% מהם, היו ללא דמות אב נוכח בחייהם!!!
גם בסרט הזה רואים ילד לאם חד הורית. המורה/במאי שנכנס לחיי הילד, במקום מסויים גם ממלא לו את דמות האב החסרה, ובשיחה ביניהם - מסתבר שגם למורה/במאי היה חוסר בדמות אב נוכחת בחייו. הוא פגש את אבא שלו אולי פעם אחת בגיל 9...
אסי דיין ז"ל סיפר פעם שכל מה שרצה בחייו היה שאבא שלו, משה דיין ז"ל יתייחס לדברים שעשה... זה לא קרה. גם שם היה חוסר משווע בדמות אב נוכחת...
בסרט על האדם שתרם תרומות זרע מאות פעמים בחייו ופתאום הילדים באים ודורשים שיכיר באבהותו, עולה הדילמה הזאת בצורה מאד חזקה...
בקיצור, בעולם שבו יש חד-הורות והורות חד-מינית, שווה, שווה לשאול את השאלה מה החשיבות של דמות האב בחיי הילד, חשיבות האם כבר ברורה...

2. נקודה נוספת שעולה: מה יותר חשוב...
יש את המשפט: "אם אין קמח אין תורה"...
מספר עדן בקלטת שהוא קיבל מילגה לעשות איבחון. אמא שלו לקחה את הכסף לקנות אוכל. אין ספק שאוכל חשוב, אבל אני רוצה לשאול - האם רק האוכל חשוב? ואם היו עושים אבחון, ומאפשרים לילד להתפתח בתחומי הלימודים, או אתגרים אחרים. האם עדיין בסיטואציה שבה יש שכן שמבקש שקט - הילד היה בוחר לדקור את השכן? או שאולי לא היה יושב בגינה משועמם עם חברים והיה עסוק נניח בללמוד למבחן או לעשות משהו מועיל אחר?
אלי ויזל ז"ל סיפר באחת העדויות, שכשהיה עם אבא שלו באושוויץ, אבא שלו החליף פרוסת לחם בתפילין... כלומר, עשה בדיוק הפוך מאמא של עדן. הוא חשב שתפילין חשוב מעוד פרוסת לחם באושוויץ. והיה מעיר את הבן שלו בבוקר לפני כולם והיו הולכים להניח תפילין. והיו צריכים להודות לה' כי טוב... בסיטואציה של אושוויץ הסצנה הזאת הזויה. אבל לימים - אלי ויזל ז"ל היה דמות ומופת. רדף את הנאצים, הנציח את זכר השואה...
בקיצור, נכון שאם אין קמח אין תורה, אבל השאלה שלי האם בלי תורה יהיה קמח????? 

רשמים מחתונה חרדית

רשמים מחתונה חרדית השבוע (קרובת משפחה שחזרה בתשובה...)
ראיתי שם המון נשים עם כיסויי ראש, מחשופים שמתחילים ונגמרים בצוואר. הן היו מאד מאושרות...
אבל - האם זה איך שהיהדות רוצה לראות את האישה?
הגברים - במקום להיות גיבורים ולכבוש את יצרם, החליטו להקל על עצמם ולהלביש את האישה מכף רגל ועד ראש כדי לא לעורר את היצר שלהם... אבל אז כל זיק קטן מעלה את היצר שלהם, אז אולי נחביא אותן מאחורי פרגוד? שחלילה לא יעוררו בנו את היצר... וכל זה בזמן שהם ממרים את פי חכמיהם - איזהו גיבור? הכובש את יצרו. ולא - איזהו גיבור? המאשים את האישה בעוררות היצר ולכן לשים עליה מיליונים של איסורים, מלבושים, והפרדות מאחורי פרגודים... כמה שהם חוטאים ליהדות הטהורה...

האם שר החינוך צריך ריטלין?

שר החינוך בא לשנות. אוקיי... את זה הבנו.

התחלנו דווקא טוב - הוספנו קיטנה בקיץ של שלושה שבועות לילדי בתי הספר היסודיים. שאפו. אהבתי.

אבל אם זה היה מסתכם בזה - דיינו. יכול להיות שהייתי בוחרת לבחור בו שוב.

אבל אז השר פירון החליט לגעת בבגרויות. מה זה לגעת? זה להכניס את כל מה שהיה לבלנדר ולראות איזו עיסה תצא בסוף...

אני אמא לילדה בכיתה ט' ומורה לילדים בכיתה י'. זה אכן גיל שהמיטב שבו מגדיר לעצמו יעדים ומטרות לחיים, ומחליטים איזו מגמה לקחת בתיכון והלאה. וכאן נכנסת הקרוסלה. והקרוסלה התחילה להסתובב לאט. אז שינו את כל מבנה הבגרויות. הורידו מכיתה י' בגרויות. ובכיתות י"א וי"ב שינו לגמרי את מבנה הבגרויות ואת אופי ההיבחנות.

אוקיי... הצוות החינוכי לומד את השינויים ומתחיל ליישם. לפחות לנסות ליישם. ואחרי שהצוות החינוכי מפנים את השינויים (וזה לוקח לפעמים זמן) צריך להסביר לתלמידים את השינויים. וזה ממש לא פשוט, האמינו לי. הם לא ראו את חבריהם שלומדים שנה/שנתיים/שלוש מעליהם מתמודדים עם השאלות כך שתהיינה תשובות...

ואז - במהלך השנה - מודיע משרד החינוך על ביטול הפסיכומטרי לתלמידים שלקחו מקצועות מורחבים כמו מתימטיקה 5 יח"ל ואנגלית ועוד...

ואז - בהינף יד - מבטלים את הבונוסים על מקצועות ליבה מוגברים ומדעים. נכון, רק על תלמידי כיתה י'... אבל הם הרי כבר על הקרוסלה. כל שבוע הם פותחים את העיתון ומגלים שכל מה שידעו עד היום מאחים גדולים, חברים משכבות גבוהות יותר, ואפילו מהצוות החינוכי - לא רלוונטי...

אז נשאלת השאלה - מה יהיה מחר?

והשאלה הבאה שאני שואלת מתי המהירות של הקרוסלה תגרום לתלמידים ולצוות החינוכי ולהורים סחרחורת במקרה הטוב, והתעלפות במקרה הרע. האם מערכת חינוך יכולה ו/או צריכה להתמודד עם כמות כזו של שינויים שניחתת עליה חדשות לבקרים? האם זה פייר כלפי התלמידים? ומי מבקר את כל הדבר הזה בכלל?

הדוקטוראט שלי הוא במדעי הרפואה, אז אני יודעת משהו על בגרויות, בחינות, ומדע.... מדע החיים...

אני מאמינה גדולה באבולוציה. אני מאמינה שאבולוציה מתרחשת תמיד ולא רק בהתפתחות המינים. היא מתרחשת גם כשמערכת החינוך בנתה את עצמה לאורך 60 פלוס שנות המדינה. לפי תאורית האבולוציה - מה שמתאים - שורד, ומה שלא מתאים - נכחד. במערכת החינוך יש היום משהו שהתפתח לטוב ולרע מתוכנו, בתהליך אבולוציוני התפתחותי, והוא מכיל בתוכו את מה שעבד יותר טוב, ולא מכיל את מה שלא עבד...

כשאני תרגלתי סטודנטים לרפואה בפקולטה לרפואה בטכניון היתה באמת שנה שבה ניסו לבטל את הפסיכומטרי. זו לא היתה קרוסלה, זה היה ספינת פיראטים למערכת האקדמית. שטפון, צונאמי.... מסתבר שרמת הסטודנטים ברפואה (לפחות שם אני יודעת מידע פנימי) ירדה פלאים. כי בבתי-ספר שבהם היו מעתיקים במבחנים - ציוני הבגרות היו יותר גבוהים. ואכן, בתור מתרגלים, היינו צריכים להתמודד עם בעיית העתקות בצורה חריגה ביותר. ואני לא מאשימה את הסטודנטים, הם בסה"כ המשיכו לעבוד בצורה שמתאימה להם ביותר... העניין הוא שגם הם יסיימו בסוף ויהיו רופאים בישראל, ואנחנו נעזר בהם כשנהיה חולים...

את התוצאות של השינויים שעושה עכשיו השר, אנחנו נדע רק בעוד מספר שנים. הרי אנחנו שפני הנסיון וילדינו בכיתה י', האם השינויים עשו טוב או רע? מערכת החינוך תפיק את הלקחים, אבל לגבי אותם ילדים שישבו על הקרוסלה - להם כבר לא תהיה הזדמנות שנייה. הם היו שפני הנסיון...

האם באמת כולם צריכים להיות הכי הכי?

אנחנו היום חיים בעידן של חלומות, שאיפות ואולי אפילו אשליות.
כולם רוצים לכבוש את העולם... כולם רוצים להיות הכי הכי.

בקריירה כבר לא הולכים לעבוד וחוזרים בשעה סבירה כדי לבלות זמן איכות עם הילדים ועם בן הזוג אלא עובדים עד שעות מטורפות...
מי מרוויח מזה? המעסיקים שנהנים לפתח תקוות אצל העובדים שאם ישקיעו מעל ומעבר יתוגמלו. היו תקופות שאכן עובדים תוגמלו, ויש מקומות שעדיין זה כך, אבל ברוב המקרים התסכול המצטבר בקרב העובדים הוא עצום, השחיקה... גם אם יש תגמול כספי...

מי עוד מרוויח מזה? כל המטפלים/ המאמנים ועוד, כי במירוץ העכברים הזה אנחנו פוגעים לעצמנו בבריאות, בנפש, (כמה שלא נשקיע הרי תמיד אפשר יותר...)

מי מפסיד מזה? בעיקר הילדים שלנו, שלא באשמתם לא מקבלים מספיק אמא אבא... ותופתעו לשמוע אבל לספק את הצרכים האמיתיים של הילדים (אהבה ותשומת לב) לא עולה הרבה כסף... אבל כשאנחנו מונעים מרגשות אשם - זה כבר סיפור יקר...

מי עוד מפסיד מזה? בעיקר אנחנו... אין מה לעשות, ברוב המקרים זה לא כל כך קל לכבוש את העולם ולהיות הכי הכי... המחיר שמשלמים בבריאות וביחסים עם המשפחה והקרובים לנו הוא מאד גבוה...

חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: איזהו עשיר - השמח בחלקו. כמה פשוט ככה לא מובן מאליו...

בסרט ״הטעות הגדולה״ אומר הסבא לאבא - רציתי להתעשר ולעזור להוריי שהיו עניים מרודים וגם לא נכחו בחיים שלנו, אבל הם נפטרו כשלי עוד לא היה גרוש... היום אני מברך על כך שקודם כל הייתי שם בשביל הילדים שלי. זאת ההצלחה שלי בחיים.

אני חושבת שכולנו מסונוורים מהצלחות של אחרים, מהדשא הירוק שלהם, כשברוב המקרים לא כל הנוצץ זהב הוא, המחיר שאותם מצליחנים משלמים הוא מאד גבוה בתחומים אחרים בחיים שיתכן ובעיניי למשל דווקא התחומים האחרים בחיים שווים מאד ואולי יותר מכל ״ההצלחה״ שמשודרת כלפי חוץ.

החוכמה של להיות מאושר בחלקך, להעריך כל יום את מה שיש, להיות מסוגל לתת לחברים שלך ולמשפחה שלך מתשומת הלב שלך ( משאב יקר לכל הדעות) היא לא מובנת מאליה ...

מי מספר את הסיפור ואיפה בעצם מרכז העולם האמיתי? ואיך זה בכלל קשור ליום השואה?

באחד הימים שאלה אותי בת אחותי איפה מרכז העולם.

עניתי לה שאם היא עומדת כאן עכשיו, מרכז העולם בשבילה עכשיו הוא כאן. אבל אם היא היתה עומדת בניו-יורק עכשיו, מרכז העולם בשבילה היה ניו-יורק.

אחרי שעניתי (ולא שמעתי את זה מאף אחד אחר) זה נשמע לי כל כך נכון... אבל לא פשוט להבנה.

מכיוון שכל אחד נמצא במרכז העולם וכל מה שקורה לו קורה סביבו, הרי שסיפור השואה הוא מבחינת העם היהודי הסיפור העיקרי במלחמת העולם השנייה... אכן זהו סיפור כבד, מזעזע ברמות יוצאות דופן, וכנכדה לניצולי שואה, זהו גם סיפור אישי של משפחתי במידה מסויימת... אבל אז התחלתי ליסוע בעולם.

בהתחלה הייתי בפולין (בגיל 16) במסע עם בני נוער. אז את כל הסיפורים, והעדויות, כבר הכרתי מהבית, ומשנים של התעניינות בסיפורים בטלוויזיה ובספרים. מה שהפליא אותי, שבכל מקום הם קודם כל סיפרו לנו על הטרגדיות של ה... פולנים!

למשל באושוויץ עמדנו זמן די רב מול קיר, ושמענו באריכות את הסיפור איך הוציאו להורג בקיר זה 30 כמרים פולנים (כן, כן, כיתת יורים). בבית הספר לא סיפרו לנו שגם העם הפולני סבל... ומסבא שלי שמעתי במיוחד על התלהבות היתר של הפולנים לסייע ביד המרצח הנאצי, כך שהם אפילו היו גרועים מהנאצים (גם בהתחשב בעובדה שחייל נאצי החביא פרוסת לחם בשביל סבא שלי במאידנק...), ועוד בהתחשב בעובדה שב-1946 הפולנים עשו עוד פוגרום ביהודים שרק חזרו מהמחנות וגילו שהם הניצולים הבודדים ושכל משפחתם וחבריהם אינם וגם רכושם נשדד ונבזז או ע"י הגרמנים או ע"י הפולנים. ולכן סבא שלי ממש ברח מפולין עם תינוקת בת 3 חודשים בידיים... (אמא שלי).

ופתאום עומדת מולנו פולניה, דוברת עברית בגלל חיבתה לעם היהודי, ומספרת לנו על ה... סבל של העם הפולני!!!!
ואני חייבת לציין, שהם סבלו...

מצאתי את הטבלה הזו בויקיפדיה:

מספר תושבים בשנת 1939	חיילים הרוגים	אזרחים הרוגים	יהודים שנרצחו בשואה	סך כל ההרוגים
אוסטריה	7,520,000	נכלל בגרמניה	45,000	65,000	110,000
אוסטרליה	7,000,000	40,400	100	-	40,500
איטליה	44,394,000	301,400	145,100	8,000	454,500
איים באוקיינוס השקט	1,900,000	-	57,000	-	57,000
אינדונזיה	70,500,000	-	4,000,000	-	4,000,000
פרס	14,000,000	200	-	-	200
אלבניה	1,100,000	28,000	-	200	28,200
אסטוניה	1,100,000	-	40,000	1,000	41,000
ארצות הברית	132,000,000	407,300	11,200	-	418,500
אתיופיה	14,100,000	5,000	200,000	-	205,000
בולגריה	6,300,000	22,000	-	-	22,000
בורמה	17,500,000	-	60,000	-	60,000
בלגיה	8,400,000	12,100	52,000	24,400	88,100
ברזיל	41,500,000	1,000	1,000	-	2,000
בריטניה	47,800,000	382,600	67,800	-	450,400
ברית המועצות	168,500,000	10,700,000	11,400,000	1,500,000	24,000,000
גרמניה	73,300,000 (עם אוסטריה המסופחת כ-81 מיליון)	5,500,000	1,840,000	160,000	7,500,000
דנמרק	3,800,000	2,100	1,000	100	3,200
דרום אפריקה	10,300,000	11,900	-	-	11,900
הודו	386,000,000	87,000	1,500,000	-	1,587,000
הודו-סין	24,600,000	-	1,000,000	-	1,000,000
הולנד	8,729,000	7,900	88,900	106,000	202,800
הונגריה	9,200,000	300,000	80,000	570,000	950,000
הפיליפינים	16,400,000	57,000	90,000	-	147,000
טימור	500,000	-	55,000	-	55,000
יוגוסלביה	15,400,000	446,000	514,000	67,000	1,027,000
יוון	7,200,000	20,000	220,000	71,300	311,300
האימפריה היפנית	72,000,000	2,000,000	600,000	-	2,600,000
לוקסמבורג	295,000	-	1,300	700	2,000
לטביה	2,000,000	-	147,000	80,000	227,000
ליטא	2,575,000	-	212,000	141,000	353,000
מונגוליה	819,000	300	-	-	300
מלזיה	5,500,000	-	100,000	-	100,000
מלטה	269,000	-	1,500	-	1,500
מקסיקו	19,800,000	-	100	-	100
נורבגיה	2,900,000	3,000	5,800	700	9,500
ניו זילנד	1,600,000	11,900	-	-	11,900
ניופאונדלנד	300,000	1,000	100	-	1,100
סין	530,000,000	3,000,000	7,000,000	-	10,000,000
סינגפור	700,000	-	50,000	-	50,000
ספרד	25,500,000	4,500	-	-	4,500
עיראק	3,700,000	1,000	-	179	1,000
פולין	34,849,000	240,000	3,000,000	3,000,000	6,240,000
פינלנד	3,700,000	95,000	2,000	8	97,000
צ'כוסלובקיה	15,300,000	25,000	63,000	277,000	365,000
צרפת	41,700,000	212,000	367,000	83,000	662,000
קובה	4,235,000	-	100	-	100
קוריאה	23,400,000	-	60,000	-	60,000
קנדה	11,300,000	45,300	-	-	45,300
רומניה	19,934,000	300,000	64,000	469,000	833,000
תאילנד	15,300,000	5,000	-	-	5,000
סך הכול	1,967,100,000	24,456,100	33,726,400	6,254,000	64,441,900

בפולין לבד 3 מיליון יהודים נרצחו, אבל גם 3 מיליון אזרחים פולנים ורק רבע מיליון חיילים...

הסיפור של מלחמת העולם השניה הוא סיפור טראגי לכל אירופה ועכשיו אני גם למדה שבאסיה היו הרוגים (היפנים לא ישבו בשקט) .

ואיפה הבנתי שהסיפור תלוי במספר? בברלין!

כן, כן, לפני שנה הייתי בברלין. 20 שנה אחרי נפילת החומה, והגרמנים עדיין מלקקים את פצעי המלחמה ההיא. יום יום... כי כל העולם כל כך סבל ממה שעשו, שהעונש שהטילו בעלות הברית על גרמניה היה חזק מאד, אבל גם מוצדק מאד... למעשה אפילו 40 שנה לאחר סיום המלחמה ההיא, גרמניה היתה תחת כיבוש, מחולקת, ובברלין מרגישים את זה חזק! הסיפורים של העליבות הקומוניסטית בצד המזרחי יוצאים מהמדרכות! הכיכרות הריקות שיש בהן רק ספסלים, פנסים, עצים, ואולי זכר למזרקה שפעם עבדה, לעומת הצד המערבי, שמזכיר כל עיר מערבית אחרת עם קניונים ובניינים גבוהים ומטופחים. ברלין מלקקת את הפצעים. בכל פינה אנדרטה... במרכז אנדרטת ענק לזכר השואה. אבל בטיולים הרגליים ראיתי פארק והחלטתי לראות מה יש שם, ובכניסה לפארק ראיתי .... אנדרטה. זו היתה אנדרטה לזכר ההומואים שנרצחו ע"י הנאצים! בכל מקום ובכל פינה - אנדרטה! כאן אנדרטה לזכר הגרמנים שנרצחו ע"י הקומוניסטים. ושם - אנדרטה לזכר הקומוניסטים שנרצחו ע"י הנאצים...

אז... קודם כל אני רוצה לכבד את זכר כל אותם מיליונים של יהודים שנרצחו באכזריות שלא תתואר ע"י הנאצים ועוזריהם, אבל אני גם מכבדת את אומות העולם האחרות שלפעמים שמות את הסיפור שלהם לפני הסיפור שלנו... כי מרכז העולם שלהם, הוא בכל זאת מרכז העולם שלהם...



מקור התמונה: http://portal.herzliya.k12.il/sites/yomhashoha/default.aspx?ToolPaneView=2&PageView=Shared

התמודדות עם טראומה בעזרת הרוח היהודית

ביום שישי האחרון (10.2.12)צפיתי בחדשות, שם סופר מה עלה בגורלה של משפחת קרדשוב, לאחר שמחבל פרץ לתוך אירוע בת המצווה שלהם וירה לכל עבר. לפני האירוע היה מדובר במשפחה מצליחה כלכלית, האם הייתה מיבאת דברים לארץ וגם האב עבד ופרנס בכבוד. האירוע עצמו היה מושקע ביותר. הטראומה מהאירוע הייתה עצומה! למעשה, המשפחה התפרקה. ההורים לא הצליחו לחזור ולהתפרנס, האב שבר את ידיו כשהשתלט על המחבל באירוע, ומאז הוא נכה, והאם נשברה נפשית. הילדים עובדים קצת כדי לעזור בפרנסה. האב גר עם אמו שעוזרת לו גם כלכלית. פשוט משפחה שבורה. המשפחה טענה ובצדק שהמדינה לא עזרה להם מספיק.
ואז עלו בי מחשבות על סבא שלי ז"ל בשואה. שם חמישה אירועים כאלה היו רק לארוחת הבוקר. איך סבא שלי הצליח אחרי יותר מ-5 שנים בשואה להשתקם, להקים בית, משפחה, ילדים? סבא שלי היה למעשה חילוני אחרי המלחמה, אבל אני חושבת שהרוח היהודית הייתה תמיד טמונה בו.
חשיבה חיובית: כששאלו אותו איך היה במאידנק הוא סיפר שחייל נאצי החביא בשבילו פרוסת לחם במגירה (טוב, אי אפשר שלא לאהוב את סבא שלי ז"ל...). וכששאלו אותו על אושוויץ הוא אמר: "אה, באושוויץ כבר היה טוב". משפט מוזר ותמוהה. הוא הסביר: "באושוויץ קצת יותר חם ממאידנק, כי מאידנק יותר צפונית לאושוויץ, ובאושוויץ הייתה לי שמיכה... ". למצוא את הטוב בכל סיטואציה היא לפעמים משימה קשה ביותר...
והעיקר והעיקר לא לפחד כלל: כששאלו את סבא שלי האם פחד בשואה, הוא אמר שלא. גם תשובה תמוהה, ואז הוא הסביר:"תראה, כולם מסביבי מתו, ואני לא יותר טוב מהם, אז אם אני אמות, אני אמות. לא פחדתי למות, בגלל שאני לא יותר טוב מהאחרים."
סבא שלי ז"ל הגיע לשיבה טובה: בגיל 91 וחצי, גופו קרס תוך 4 ימים. הוא היה צלול ותפקד למעשה עד יומו האחרון.
כל העם היהודי שותף לרוח היהודית הזו: למעשה, אנחנו רואים שהעם היהודי כולו חדור ברוח היהודית הזו. אחרת, אחרי שואה כמו שעבר העם שלנו, היינו מצפים לראות קבוצת אנשים שבורה שלא יכולה להרים את עצמה, לשקם את עצמה ולעמוד מחדש על הרגליים (כמו משפחת קרדשוב, לדוגמא). ובאמת, בעולם משתאים עד היום איך העם היהודי עושה זאת, פעם אחר פעם, פרעות, פוגרומים, שואה, מלחמות רבות על הארץ הזו, ועדיין, אנחנו כאן.

פתרון אפשרי למצב הכלכלי

להלן מספר פתרונות למצב הכלכלי הקיים היום בישראל:

א. מים - לפרק את תאגידי המים. לחזור לשיטה הקודמת. היו לה אולי חסרונות, אבל היא היתה יותר טובה מהשיטה הקיימת היום פי כמה.

ב. דלק - פיקוח ממשלתי על מחירי הדלק. להוריד מיד את מחיר הדלק ל-5 ש"ח לליטר, בפיקוח ובסיבסוד הממשלה. (זה לבדו יסדר את מחירי החשמל, מוצרי מזון, תחבורה ציבורית וכו')

ג. להוציא את חברות הקבלן מחוץ לחוק. מחר בבוקר - להחתים ולצרף את כל העובדים לארגוני עובדים גדולים כגון ההסתדרות. חברות הקבלן עוברות מדי יום על חוקי עבודה בינלאומיים, וגם רוב העובדים היום אינם חלק מוועדי עובדים, כגון עובדי ההייטק, אנשי המכירות ועוד. לדאוג לשכר הוגן לשוטרים, מורים, עובדים סוציאליים ובערך כל העובדים במשק.

ד. דיור - להפשיר מיידית קרקעות ולהעניק אישורי בנייה בפריפריה, תוך שיתוף פעולה עם הטייקונים, אלה יתחייבו להקים מפעלים ולדאוג למקומות תעסוקה בפריפריה, ולהעסיק עובדים בתנאים מכובדים ולא משפילים כמו שנהוג היום.

ה. רפואה - לעדכן מיידית את התקנים ברפואה הציבורית, לפי אחוז הגידול באוכלוסיה הכללית משנות השבעים. לדאוג לשכר הוגן לרופאים המתמחים ולשעות עבודה הגיוניות.

אז מי מניף את הדגל וסוחף אחריו את העם?